עד מתי ישרפו אותנו

ביתר שאת פרצו בלוני התבערה חזרה אל מרכז החדשות אצלנו.
זהו קיץ שלישי ברצף שיחידות כיבוי האש מסתייעים ברבש"צים של כל קיבוצי עוטף עזה ובמתנדבים נוספים מהאזור, כשהם ממהרים מזירת שריפה אחת לאחרת, מהנץ החמה ועד שקיעתה. 
עשרות מוקדים בוערים במרחבי המועצות האזוריות שלנו בעוטף עזה. 

באחת הפעמים האחרונות טיפסתי תשעים ושלוש מדרגות בכדי לתפוס באקראי (או שלא באקראי) שריפה בזמן אמת או צרור בלונים הנישא באוויר בדרכו אל שדותנו.
ויודעים אתם מה? אכן "תפסתי" שריפה שכזו בזמן אמת! השריפה הזו ניצתה ממערב ליישוב נתיב העשרה, ואני, מהמקום הגבוה בו ניצבתי אתמול, ראיתיה בבירור.

ושוב, בצהרי יום שישי, בעת ששבנו אשתי ואני מקניות בשדרות, הבחנו בעשן רב העולה ומיתמר מכיוון שדותנו, ארז.  אירית, אשתי, כבר מתורגלת היטב במצבים כאלה. היא אוחזת בהגה ואני בכוננות צילום. חלפנו בסמוך לקיר עם דמותו של משה פדר, ז"ל, חברנו שנרצח בכניסה לקיבוץ, נכנסנו בין החומה לגשר הרכבת ונסענו בעיקולים החולפים בשדות החמניות היבשים שלנו, לכיוון מטע האבוקדו.

השדה בסמוך לאבוקדו בער באש זללנית, והעשן השחור והסמיך חנק את גרוננו וסימא את עינינו. כבאית של לוחמי האש כבר עבדה במקום, מסתייעת במתנדבים מקומיים אמיצים משורותינו. 

סביר מאוד להניח, שאותו צוות לוחמי האש הגיעו אלינו מזירת שריפה אחרת. עוד יותר סביר להניח, שמיד בתום כיבוי השריפה אצלנו, הם ימהרו לתת מענה לשריפה המתחוללת בזירה אחרת בעוטף שלנו.

בשנים הקודמו מצאתי עצמי מגיע מזירת שריפה אחת לאחרת. לבדי. חשתי צורך פנימי להגיע לכל שריפה, לתעד בכתבות, פוסטים ברשתות החברתיות, בצילומים ובסרטונים ולהראות מה עובר על כולנו כאן.

ביקשתי להדגיש, ועודני מבקש ממש עכשיו, את סבלם הלא יתואר של חיות הבר, העופות והציפורים באזורנו. כל אלו משלמים בחייהם ונלכדים בתוך האש בין שני עמים. 

התסכול הגדול הוא התחושה שכולנו, כל תושבי העוטף, משמשים רק כלי משחק בידיהם של מדינאים ופוליטיקאים משני צדי המתרס. החמאס מבעיר אותנו כדי לסחוט כסף מקטאר, וממשלת ישראל נדרשת לשמש צינור העברה.
ומה אתנו כאן??? אנחנו לא בני אדם? אנחנו לא ראויים שיתחשבו בנו ויפסיקו אחת ולתמיד את שילוח בלוני התבערה? לא מגיע לנו יחס שווה כמו תושבי מרכז הארץ? 

ולסיום, ולמרות שאין קשר ישיר בין מחאות הדגלים השחורים המתחוללות ובין השריפות, הרי שלקול הזעקה שלנו צריך להיות משקל רב עוד יותר. הכאב והתסכול של כולנו על אי מתן תגובה הולמת של ממשלת ישראל, כנגד משלחי הבלונים, מעניק את כל ההצדקה לצאת ולמחות בצמתים, בגשרים, בבלפור ומול מעון ראש הממשלה בקיסריה!