|
מבט מעודד: "עם השיפוצים לעתיד" ספטמבר 2008
|
מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי
|
|
מספרים אל אישה לא צעירה שפוגשת את אלוהים. הוא מבטיח לה שיש לה לפחות עוד 40 שנה לחיות. מעודדת מהבשורה הטובה, היא ניגשת למנתח הפלסטי הכי טוב בעיר ועוברת שיפוץ כללי. היא רק יוצאת מהקליניקה, עוברת משאית ודורסת אותה. היא מגיעה לשמים ושואלת בכעס את ריבונו של עולם מה עם ההבטחה שלו. הריבון מושך בכתפיו ואומר: "מה אני יכול לעשות, לא הכרתי אותך"...
מי שמגיע לקיבוצים שלנו לאחר מספר שנים של היעדרות, עלול להיתקל בקושי להכיר אותם. בלב החצר, בין המדרכות הצרות, פושטים עוד ועוד בתים את חזותם הסוכנותית הצנועה, ולובשים אדרת חדשנית ומרווחת. זה התחיל בניר עם, כפר עזה ורוחמה, המשיך בגדול בנחל עוז, עם בניית הממ"דים, והיום גולש כבר לשאר הקיבוצים.
וכל זה קורה –
למרות המצב הביטחוני המקרטע, כשבאופק עדיין קשה לזהות קווים בולטים של וורוד.
ולמרות שהשיפוצים האלה ממש לא זולים. הם בולעים את כל מה שנחסך עד היום, בתוספת משכון של כל המקורות לשנים הבאות.
ולמרות שהמסלול שצריכים לעבור בדרך לבית החלומות המיוחל, עובר תלאות ביורוקרטיות לא פשוטות במנהל מקרקעי ישראל, הועדה המקומית, פיקוד העורף ועוד.
ולמרות שהבתים, שעל יסודותיהם מניחים המשפצים את כל עתידם, הם בני ארבעים, חמישים ולעיתים שישים שנה. במקרים רבים אין לאף אחד מושג מה עומק היסודות וממה הם בדיוק עשויים.
ואם כל זה עוד נשמע איך שהוא שפוי, אז מה עם העובדה הפשוטה, שהמשפצים משקיעים את כל ממונם בנכס שאינו שייך להם? נכון, אולי בעתיד, אם וכאשר יהיה שיוך דירות, הבית הזה יהיה ממש שלהם. אבל בינתיים, כל הכסף הפרטי מושקע ברכוש של הקיבוץ. שמעתם על מעשה יותר סוציאליסטי מזה?..
אז למה בכל זאת זה קורה?
פשוט, כי גם אנחנו רוצים שיהיה לנו בית נעים ומרווח, עם מקלחת נפרדת לילדים ועם שירותים נפרדים לאורחים. גם אנחנו רוצים שהכל יהיה שמור בארונות ולא מעליהם, מאחריהם ומכל עבריהם. גם אנחנו רוצים שיהיה מקום לארח את הילדים, הנכדים או האורחים מהגליל שירדו אלינו בסוף השבוע. גם אנחנו רוצים, ומגיע לנו.
אז נאחל לכל מי שמשפץ, שהוא אכן יוכל ליהנות מהתוצרים, לפחות עוד 40 שנים.
|
|
|
|
|
|
|
