הנתיב בו אנו פוסעים מגיע בימים אלה  אל מנהרה קודרת למדי. מעבר לקושי היומיומי לצעוד בה, הבעיה העיקרית היא שאין לנו מושג מה אורכה. כרגע לא נראה שום אור בקצה, ולא ברור מתי הוא יופיע.  

הטור שלנו מחוייב לאופטימיות, גם בימים שכאלה. לכן אנו רוצים להזכיר לכם שכשהאורות מתעמעמים, צריך לתת זמן לעיניים להתרגל. בהדרגה האישונים מתרחבים, ומתחילים לקלוט את הפרטים שמסביב. ואז ניתן לגלות גם אורות קטנים, שלא שמים אליהם לב במבט הראשון.

חשוב, אם כך, שנשים לב שמול הצללים הלא מעטים שמלווים אותנו היום, יש גם אורות עקשניים, שנאבקים לאזן את המציאות.

מול צל הקושי היומיומי לנהל את חיינו תחת איום בטחוני, דולק אור ההתארגנות שלנו. יחד, בישובים ובאזור, אנו מפתחים כל הזמן מענים ומיישמים אותם, על מנת שנוכל להמשיך ככל הניתן לעסוק בחינוך, בתרבות, בקהילה.

אל מול צל החרדות, והפחדים, ותופעות הלוואי הפיזיות והרגשיות, דולקת התמיכה שנותנים האנשים זה לזה. המדובר הן באנשי מקצוע והן באנשים מן השורה, שנרתמים לתמוך, לחזק, לסייע בהתמודדות.

מול החששות מפני אנשים שיעזבו ויעברו למקומות אחרים, ניתן לראות איך דווקא בימים אלה, קושרים אנשים חדשים את חייהם אל האזור – בהרחבה החדשה בברור חיל או בשכונת הבנים ברוחמה. במפלסים ממשיכים לשווק מגרשים, בגבים יוצאת השכונה לדרך, באור הנר מקדמים תהליכי קליטה, וזה לא הכל.

ואל מול התחושה הקודרת ש"לא סופרים אותנו", ואנחנו מחוץ לתודעה הציבורית במדינה, נדלקים יום יום אורות חדשים של אנשים וגופים בארץ ובעולם, שמתגייסים לתרום, ולהעניק בלב חפץ ומתוך אמפטיה אדירה.

ואולי הכי חשוב – מול תחושת הכעס והתסכול שאנו חולקים, אנו מצליחים לקיים דיאלוגים והדברות. האורות דולקים במשרדים עד שעות מאוחרות, על מנת להגיע להסכמות, וההסכמות אכן מושגות, ואנו מצליחים לשמור על המרקם הקהילתי האזורי, שעומד באחד המבחנים הקשים ביותר שידענו.

אם כך, למה שבימים כאלה לא נזכר בשורה משיר חנוכה ידוע: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן". מי שיכול שידליק פנס קטן, אור נר דקיק. זה לא יכול להזיק, הלא כן?

מאי 2007