|
מבט מעודד: "מה המצב?" מרץ 2008
|
מאת: עודד פלוט , מנהל המטה האסטרטגי
|
|
יש תרגיל שמשתמשים בו בסדנאות לגיבוש קבוצתי. קוראים לו: "מה זורקים מהסירה?". מכירים? הפרינציפ הוא פשוט: יש סיפור מסגרת, שבו זוג תקוע בסירה בלב ים. מתחילה סערה, וצריך לקבל החלטה מה זורקים לים כדי להינצל: את המזון? את המים? את עזרי הניווט? או אולי את גלגלי ההצלה? אכן, הדילמה קשה. אגב, בדרך כלל התרגיל נגמר בזה שכל אחד מבני הזוג מחליט לזרוק את השני...
נזכרתי בזה במהלך ההסלמה האחרונה, כשהמועצה עברה לפעול ב"מצב 2". זהו מודל ההתנהלות שלנו בעת החמרה של המצב הביטחוני. מה זה אומר? נסביר מהתחלה. מצב 0 הוא שיגרה מוחלטת. בלי אירועי חירום, בלי טילים. כבר שכחנו איך זה נראה... מצב 1 הוא "שיגרת חירום" – מצב ההתנהלות הרגיל שלנו בשנים האחרונות. חיים את השיגרה, כשמדי פעם מגיבים לאירוע חירום. למצב 2 אנחנו עוברים כשיש עליית מדרגה בקצב הנפילות ו/או בחומרת פגיעתן, כפי שקרה בסוף פברואר ותחילת מרץ. במצב זה אנו משנים באופן חלקי את לוחות הזמנים, ומשלבים בתוכם באופן סדור ועל פי הצורך בין התנהלות החירום לפעילות השיגרה.
וכאן אנו מגיעים לדילמת הסירה. אין מקום להכל בתוך סדר היום שלנו. צריך לותר על חלק מהדברים. אבל על מה?
על ה"שוטף" – הייתם מוותרים? האם ניתן להפסיק לעסוק בחינוך, או ברווחה, או בתרבות? אני מניח שאיש לא היה מוכן שיפסיקו לפנות את האשפה.
ומה עם הפעילות בטווח ארוך? האם נכון להפסיק בנייה של מבני ציבור? האם נכון לעצור מהלכים של צמיחה הדמוגרפית? לכאורה, התשובה היא "כן". בעת חירום מוותרים על הדברים האלה. אבל המדיניות שלנו היא דווקא להמשיך ולקדם אותם. אנו מאמינים שאל מול המצב הביטחוני יש להתעקש לעסוק בעתיד, בפרספקטיבה שיהיה פה יותר טוב. גם במצב 2 אנחנו לא מוותרים על בניית בתי ספר חדשים, על קידום גרעינים של בוגרי המכללה לקליטה ביישובינו, ואפילו לא דוחים פגישות על פיתוח נחל שקמה, לטובת איכות חיינו וחיי הדורות הבאים.
ובכל זאת, אי אפשר לעשות את הכל. אז פה ושם אנו נאלצים לוותר על משהו: לדחות פגישות, לבטל התכנסויות, לעכב מסמכים. אז אם קורה שהתעכב משהו בקשר לפעילות המועצה, שבו אתם מעורבים, קחו בחשבון שאולי יש לזה סיבה פשוטה: אנחנו במצב 2, והסירה שלנו מלאה...
|
|
|
|
|
|
|
